מי שמאמין שהמזה"ת הוא מקום מסוכן, ולכן חיזוק ישראל צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות, מבטא את הערכים הנעלים ביותר של היהדות. אך מי שסבור שהאינטרסים האלה מחייבים אותנו להעמיד את היהדות כנגד הדמוקרטיה, מאמץ את הערכים השפלים ביותר במסורתנו
מחר, יום האחד במאי, נצעד אני וחבריי, ברחבי הארץ, כדי להראות שעוני איננו מכת שמים, אלא תוצאה של חלוקה לא נכונה ובלתי צודקת של העושר; אנחנו, האלטרנטיבה, המחנה המבקש להשיב את הסולידריות למרכז הבמה ואת האדם לצמרת סדר העדיפויות
בשבוע הבא, נרתמת הרכבת, יחד עם חברות האוטובוסים, למבצע שינוע עשרות אלפי אנשים להילולת ל"ג בעומר במירון. איתרע מזלו של רובי וויליאמס להופיע בת"א דווקא בשבת נטולת התחבורה הציבורית. וכך, במקום פתרונות ראויים, נקבל פקקי ענק באזור כולו. הגיע הזמן לשינויים
המנהלת בבית הספר ראתה תמונה שבה אתה מקריא ספר לילדים ועכשיו היא רוצה לקרוא לספרייה על שמך. מאיה מתנגדת בתוקף, ואני מבינה למה. זו רק תזכורת לכך שכבר לא תספר לה עוד סיפור אחד ודי
ביטון וחבריו צדו נערות בהופעות של אייל גולן והעבירו אותן "בין החבר'ה". הם לא המציאו שיטה חדשה. כ-5,000 נערים ונערות נמצאים היום בזנות, לכולם סיפור דומה לאותן נערות. יש בישראל חוקים נגד שידול קטינים לזנות, זה לא מספיק. יש לאסור על צריכת הזנות גם מבגירות
אתה יודע מי אלה מאחורי הכידון של האופניים החשמליים. אתה יודע שחצי מהם לא נוגעים בבשר, ממחזרים בקבוקים, אכפת להם מהפלסטינים וממהגרי העבודה בדרום תל אביב. ורק אלה שהם רואים מולם על המדרכה, לא מזיזים להם. על המדרכה תהיה סמרטוט, כי סמרטוט נשאר בחיים
האמפתיה לתינוקות שניצלו מנפאל, מובנת ומוצדקת, אך נעשה כאן ניצול ציני של התקשורת, המאדירה ונותנת לגיטימציה לעוול המוסרי וההלכתי של זוגות זכרים המקבלים לידם ילד שנולד לאם פונדקאית. מנקודת מבטו של המוסר היהודי וההלכה, אין כיעור גדול מזה ואין מכשול גדול מזה
לכל שר חינוך אשר יכנס לתפקיד, יהיה קשה להנחיל שינויים במערכת שהתווה פירון. כל אנשיו מאיישים את התפקידים המשפיעים במשרד. אך, יהיה זה לטובת התלמידים והמורים, שלא יצטרכו להחליף תכנית לימודים מדי שנתיים. שר החינוך החדש לעומת זאת, יהנה מזה קצת פחות
השוטרים האלימים והגזענים האלו, שהרביצו לחייל רק בשל מוצאו האתיופי, גדלו בחברה ובתרבות מסוימת. הם גדלו אצלנו בשכונה ובעיר. הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, והם מבטאים את דרך החשיבה של חלקים נרחבים בחברה. אל תספרו לי שהם עשבים שוטים, הם לא
בישראל של ימינו אנשים מאבדים את הבלמים, משתחררים מן העכבות המוסריות ונגרפים אל התנהגויות פסולות של גזענות, לאומנות, שנאת זרים, פשעי שנאה ואלימות פוליטית. עלינו לגדל צעירים מחונכים ותרבותיים שיודעים לעצור בזמן ומאתגרים עצמם להוקרת האחר ולשליטה עצמית
רק ה"הורה ההיא עם ההיי" מביאה אותנו לקתרזיס מאחד, לאהבת אמת עד השקר הבא, להחלפת תמונת הפרופיל לתמונה אחידה. פעם תמונת הדגל, פעם תמונתו של חטוף, העיקר שהתמונה אחידה וכל ישראל אחים והשבט אמר את דברו. עד לחג הקורבן הבא
המדינה קבעה שהפונדקאות בישראל מותרת, וברגולציה מחמירה המגנה על רצונה החופשי של הפונדקאית, היא תאפשר לזוגות להביא ילד. יואב ואני, הבאנו לעולם שלוש בנות מקסימות, באמצעות שתי נשים פונדקאיות שהכרנו לפני הלידה, ושאיתן אנחנו בקשר עד היום. איש לא כפה זאת עליהן
צפירה צורמת פילחה את אוזני, לא הצפירה של יום הזיכרון. זה היה הנהג שמאחורי, שצפר מפני שכעס על כך שנעמדתי בעמדת התדלוק ה-2 ולא הראשונה. דמעות הציפו אותי, וצער שטף אותי על המרחק שהולך ונפער בין שתי הצפירות, זאת של יום הזיכרון וזאת של הנהג הזועם בתחנת הדלק
כולם נזעקים "להציל את הרחם ההודי", אך מאחורי רחם זה יש נשים הודיות עניות שמושמות בחוות בידוד ועוברות ניתוח קיסרי ללא קשר למצב הריונן. הצורך המובן בילד ביולוגי, לא יכול לבוא על חשבון הפרת זכויות הנשים. זה פוגע בנשים, ומשחית אותנו כחברה
אמו של הקצין שהותקף ע"י חרדים קיצונים בטור מיוחד: כשרבים מהחרדים ישנו בקיץ בביתם, בביטחון, הבן שלי לחם בשאג'עייה. הוא לחם כדי שהם ימשיכו ללמוד תורה, כי הוא מאמין בערך לימוד התורה. אחי החרדים, אני קוראת לכם - תעשו כל פעולה נגד הקיצונים האלה
תשעה ילדים נהרגו מתחילת שנת 2015, תשעה ילדים בפחות מארבעה חודשים. בכל שנה כיתת לימוד שלמה נמחקת מנוף החיים שלנו, נתון שמציב את מדינת ישראל במקום הראשון בשיעור הילדים ההרוגים מתאונות דרכים. מנכ"ל "אור ירוק" מסביר מה עלינו לעשות כדי למנוע את ההרוג הבא
למרות חילוקי הדעות בנוגע לפלסטינים, לישראל וסעודיה יש אינטרסים משותפים, כמו שמירה על ים סוף פתוח לשייט משני צדדיו. ישראל וסעודיה צריכות לפעול כל אחת בנפרד אבל גם לשתף פעולה זו עם זו, ולו בחשאי
כשהמדינה הפנתה לי את הגב בהתנתקות עוד רדפתי אחריה. אח"כ באה עמונה, וכבר לא הושטתי אליה את ידיי. לקח לי זמן לבנות את האמון מחדש. היום זהו שוב יום חג, אך המבט מפוכח, בוגר יותר. עם כל הכבוד להמנון ולסמל המדינה היא עדיין כלי. כלי שיכול להתקלקל
כילד, אהבתי את חגיגות העצמאות ביישוב בו גדלתי ולא קישרתי בין החגיגות לבין הסיפור על הישוב הערבי שעל חורבותיו הוקם ביתי. כבוגר המודע להיסטוריה, אני לא חוגג. ביום בו המדינה תכיר במחיר ששילמו יושבי הארץ ותשכיל לקיים דמוקרטיה אמיתית ולא רק על הנייר, אז אחגוג
ביום העצמאות, אני אפתח בעוד יום רגיל של לשלוח את ילדי לביה"ס. בתודעה שלי, אדע שיום העצמאות היום, ושהחברים החילונים שלי עושים "על האש". תהיה לי שוב הזדמנות לחוש את התרכובת הישראלית הזו שלתוכה צמחתי, ואת הקצוות המשונים האלה, מחילונית-ישראלית לחרדית-ישראלית
יום העצמאות עבור יהודי חילוני שכמותי, הוא מועד חגיגי ושמח. אבל יש הרגשה של משהו חסר. אולי תוכן וסמל, עניין שיהיה אפשר לחוות באופן יותר מעמיק. אבל בסך הכל, 67 שנים זה פסיק בהבניה תרבותית של עם עתיק השב לארצו. זה עוד יבוא, ואם עוד לא מחר אז מחרתיים
גם אם תאמינו שיש עם סגולה, והארץ ניתנה בהבטחה לבני ישראל על ידי אלוהים. גם אם תתעלמו מהעובדה ההיסטורית שמעולם לא נמנע מעם הסגולה לשוב לארץ האבות במהלך 2000 שנות גלות, הרי שבסופו של דבר היו ילידים כמוני על אדמה זו וזכותם שייעשה עמם צדק היסטורי
מדינת ישראל היא חילונית במהותה. זו אינה מדינה יהודית, לכל היותר ישראלית. בכל ערב שבת, מאז הייתי ילד שיצא להפגין שלא ידרכו על השבת שהיא הדגל שלי, שומע את הצופר המבשר את כניסתה, והיא כמו צפירת יום העצמאות שלי. באה השבת - ניצחתי במלחמת העצמאות
האחים מתבקשים בעת ובעונה אחת לחזק ולתמוך בהורים, להתרחק מהאבל ולהמשיך בחיים. המעמסה שנופלת כבדה מנשוא, קשה להתמודד עם האובדן, והנה מעמיסים עליך את כל היתר במסגרת המשפחה שקרסה. ומתי האחים השכולים יכולו להתאבל?
ביום הזיכרון, אין דקת דומיה בה כל הארץ עומדת וזוכרת את כל אלה שנרצחו בפעולות האיבה. אלה שנרצחו בגלל שהם חיו במדינה הזו. כבת למשפחה שכולה, ששכלה בן במלחמת יום הכיפורים ובן בפעולת איבה, אני יכולה לעשות את ההשוואה הקשה הזו ולהבין, כי לשכול יש היררכיה
יום הזיכרון הוא יום חשבון נפש עבור הקהילה החרדית והציבור הישראלי. השותפות של צה"ל עם לומדי התורה היא דו צדדית. לומדי התורה תמיד התפללו ולמדו עבור אחיהם שבשדות, והחיילים תמיד נאבקו ונלחמו עבור אחיהם שבבית המדרש. למדינה יש זכות קיום בגין מגניה משני הצדדים
כשהייתי בת 16 מצאתי מעטפה חתומה. קראתי לאמא. שתינו הבטנו במעטפה הדקיקה, השקופה כמעט, והרגשנו איך אנחנו נוגעות בזיכרון של הרגע האיום ההוא מ-1973
איך דוברי שפת סימנים מסתדרים בביקור שגרתי אצל הרופא? איך הורה חירש משוחח עם המורה של בנו באסיפת הורים? ואיך יוכלו לדעת על מה מדברים בטקסי יום הזיכרון והעצמאות? זה נראה בלתי אפשרי, אבל זה קורה. מילת הקסם היא הנגשה באמצעות שירותי תרגום לשפת הסימנים או תמלול
כאשר שרי דתות חפצים במשרד זה בכדי להמשיך במינוי מקורבים מן המגזר הנכון לטעמם, באופן שגורם לביזוי ערכי היהדות, מחובתנו לעצור את המגמה המושחתת הזו. ולכן, יש למנות אדם מסורתי שלא מן המפלגות הדתיות, לתפקיד השר לשירותי דת
"אפס ביחסי אנוש" הסרט ששבה את לב הצופים, מועמד טבעי להיכנס לפנתיאון שבו שוכנים לבטח סרטים ותיקים כמו: "הלהקה", ו"גבעת חלפון". אבל כשמתבוננים בו בצורה מעמיקה יותר, נראה שהתשובה היא לא וודאית, ולצד ההנאה הגדולה שהוא מעורר יש בו גם יסוד אפל, ואפילו חתרני
נהוג לחשוב שהציבור נוטה לזכור את העובדה שהתקיימה רפורמה, ופחות את תוצאותיה. אבל ההיסטוריה, כמו גם מבחן התוצאה, מראים שרפורמות רבות לא רק שאינן משיגות את מטרתן, אלא אפילו נכשלות ומותירות את המדינה במצב פחות טוב שהיה לפני כינון הרפורמה
לאורך ההיסטוריה היהודית היו לנו דמויות שהגיבו על המתרחש בעולם. גם על השואה הארמנית עלינו לדבר כפי שעשה האפיפיור תמונה של ירושלים, שהעלתה לרשת קים קרדשיאן גררה דיון של המעריצים. גם אם היה רדוד יש בו חשיבות ולמה כדאי לצפות בסרט "סיפורים פרועים"
אדמותינו הופקעו והועברו לרשות המדינה או ליישובים יהודים. מצב זה יצר מחנק ברוב היישובים הערביים, ולכן, האזרחים הערבים נאלצים לבנות ללא היתר. אל תדחפו אותנו לעימות, כי אם נצטרך נתגונן, ושמישהו שם למעלה יעשה בדק בית מי מוביל את כולנו לעימות כפוי
השבוע חגגנו יום הולדת למאיה. הזמנו את כל החברות שלה, ואני ראיתי בזווית העין את דולב עומד בצד וצוחק עליי, על כך שהילדה עוד רגע עוברת בגובה את האימא הגמדה שלה. עכשיו הגיע הזמן לארגן את המסיבה שלו - יום הזיכרון הראשון בלעדיו
לפעמים זהו קרוב משפחה ולפעמים זה השכן מהקומה למטה שחי בגפו כבר שנים ורק המספר על ידו חושף את העבר. כמעט כולנו מכירים ניצול שואה. עלינו להושיט להם יד ולוודא שהם אכן מקבלים את כל הזכויות המגיעות להם. לא מספיק לדרוש מהממשלה לפעול אפשר וצריך לפעול גם בעצמנו
למעלה מחצי מיליארד שקל יהוו השנה מקור מימון לסיעוד שהקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מקבלת מוועידת התביעות ומהאוצר, ומופקדת להעבירם בחרדת קודש לעזרת הניצולים המשוועים לדבר מה שהוא מעבר להפקדה של כספים עבורם בחשבון הבנק
עם שחווה את השואה חייב להיות רגיש לסבלם של קבוצות אחרות. על ישראל מוטלת אחריות היסטורית להכיר בסבלם של הפליטים הפלסטינים. במחנה ירמוך נותרו פליטים חסרי אונים שמספרם אינו גדול, יש לדרוש מישראל לחלץ אותם ו"להעלותם" למדינה
יום השואה השנה עומד בסימן 70 שנה לשחרור אסירי המחנות. ראוי לזכור את הקשר המהותי בין השחרור לבין נחישותם של מנהיגי העולם החופשי להכניע את הנאציזם, ולשלם את המחיר הדרוש, בשם חירות הביטוי, הדת והאמונה; חירות ממחסור; וחירות מפחד
בקרב רובנו קיימת הסברה כי הניצולים שחוו את תופת השואה - פגיעים, ומכאן שחוסנם הנפשי נמוך. מחקר שערכתי דן בקשר שבין רמת החוסן הנפשי לכאב הנפשי, והשפעתו על איכות החיים בין זקנים ניצולי שואה לבין זקנים שאינם ניצולים. בסופו נגלו לי ממצאים מפתיעים
מקל השליחים של הזיכרון עובר לדור הבא. עליו להתמודד עם הקולות לסליחה, ובעיקר למצוא את הדרכים להעביר את האחריות של שימור לקחיה לדורות הבאים. לא רק לזכור ש"הייתה שואה", אלא גם לזכור מה היה בה
הביקור של קרדשיאן בישראל היה מראה שהוצבה מולנו, שנראה כמה אנחנו מוכנים לרדוף בקנאות עבור תמונה עם ה"כוכב התורן". אך בפעם הבאה שנגחך על חסיד שמתייחס לרבו בחרדת קודש, ניזכר איך הגבנו כשעוד סלב הגיע לישראל
מספיק לראות את תמונותיו של סלע מובל לבית הדין כדי להבין את הרשלנות שקרתה פה שוב. היה מצופה שאחרי פרשת ענת קם, מישהו בביטחון השדה של צה"ל או השב"כ יפיק את הלקח וידאג שהליך סינון התחקיר הביטחוני ישתנה
השיח הכלכלי שפשט בכל חלקה טובה, איבד אותנו לדעת. הבטנו בדאגה במספרים ובעקומות, הקשבנו בחרדה למומחי הנדל"ן והמוחים באוהלים ואז בלי לשים לב הפכנו את השאיפה לבית למטרה ושכחנו את המטרה האמיתית: חיי משפחה
המדינה קבעה את האיזונים שמאפשרים לחיות כאן יחד. חילונים ודתיים שהתקבצו לארץ הזו, הבינו שלמדינה שתקום יהיה אופי מיוחד, ויש לשמר את הזהות היהודית שלה. נכון, לצורך טובת הכלל לעיתים רצונות הפרט נדחקים. אך כך מנהלים מדינה. כך מובילים חזון
יש משהו באווירה ציבורית, במקומות מסוימים, שמרגיל את האוזן ומשחרר את הלשון כשמדובר על מזרחים - בכל שם שתבחרו: ערסים, מכורים לשוקולד, מצביעי ביבי. כשמדובר על מזרחים דמם מותר. אז זהו שלא. שינו את הכללים ושכחו להגיד לך
נוצרה הזדמנות חסרת תקדים בה מדינות ערביות מתונות חוששות מאירן לא פחות מישראל. נתניהו יודע שישראל מסוגלת ליצור ברית עמם רק דרך ארה"ב. כדי ליצור ברית כזו יש צורך בהליכה למהלך מדיני מול הפלסטינים
נתניהו וליברמן השקיעו מאמצים רבים בשנים האחרונות בניסיון לרצות את נשיא רוסיה, גם במחיר פגיעה ביחסיה של ישראל עם מעצמות המערב. פוטין, מצדו, ממשיך לתמוך באסד ובאיראן
פעם זה היה טופז, לפני חודש זה היה גרבוז, ועכשיו זו וקסמן. ביום בו השמאל יפסיק להתייחס אל אנשי הימין כפליטים ממדינות ערב שהושלכו למעברות, אולי, רק אולי, הוא יוכל לחזור למאבק הפוליטי כיריב שווה. כרגע, זה לא נראה לעין
